מדברים הורות

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מוצאים את עצמכם מאיימים בלי כוונה לקיים ("עוד פעם אחת ואנחנו הולכים הביתה!"), רק כדי שהילדים יקשיבו? או מהצד השני רגעים שבהם אתם פשוט מוותרים על הכל מראש כי אין לכם כוח לעוד מאבק, ומרגישים שהגבולות פשוט נעלמו? ​התנודה הזו בין "נבוט" (הנוקשות, הצעקות והאיומים) לבין "סמרטוט" (הוויתור המוחלט והיעדר הגבולות) היא אחת החוויות הכי מתסכלות בהורות. היא משאירה אותנו בתחושה שאנחנו או "רעים" או "חלשים", ובשני המקרים , הילדים לא באמת מקשיבים. ​אז למה כל

מאז שילדתי יש לי לב שמסתובב מחוץ לגוף. הלב שלי גדל, למד ללכת, לדבר, לצחוק בקול. ועכשיו הוא הולך לגן. הולך עם תיק קטן , קופסה ובקבוק. נוגע בעולם, מתרחק טיפה ממני כל יום. וכל יום אני מזכירה לעצמי שהלב הזה כבר לא רק שלי. שיש עוד מישהי שמחזיקה בו שעות ארוכות ביום, שומעת את הבכי, רואה את החיוך, ומנסה להבין מה הלב שלי צריך. וזה לא קל. לתת למישהי אחרת להחזיק את הלב שלי. לסמוך שהיא תראה אותו באמת, שתרגיש אותו כמו שאני מרגישה. ואני לומדת לשחרר. לאט. בזהירות. לסמוך שהיא תראה אותו באמת,