מדברים הורות

אמנם עבר מאז יותר מעשור, אבל אני זוכרת כאילו זה היה אתמול את היום הראשון של נבו, הבכור שלי- בגן של רחל. ליתר דיוק, זה לא היה היום הראשון שבו שיחקנו יחד בגן ואחרי שעה המשכנו הביתה. אולי זה היה היום השלישי או הרביעי אחרי ימי ההסתגלות , אבל את הרגע הזה- שבו צריך לקום- ולצאת, לא לשעה , לא לשבת בצד אלא ממש להשאיר את הילד בגן וללכת- כאילו לא השארתי פיסה מהלב שלי מאחור. אני זוכרת את הבכי שלו מאחורי הדלת, ואני זוכרת באופן לא פחות חד את הבכי שלי באוטו ברגעים שאחרי. כי בעצם , זו לא רק

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מוצאים את עצמכם מאיימים בלי כוונה לקיים ("עוד פעם אחת ואנחנו הולכים הביתה!"), רק כדי שהילדים יקשיבו? או מהצד השני רגעים שבהם אתם פשוט מוותרים על הכל מראש כי אין לכם כוח לעוד מאבק, ומרגישים שהגבולות פשוט נעלמו? ​התנודה הזו בין "נבוט" (הנוקשות, הצעקות והאיומים) לבין "סמרטוט" (הוויתור המוחלט והיעדר הגבולות) היא אחת החוויות הכי מתסכלות בהורות. היא משאירה אותנו בתחושה שאנחנו או "רעים" או "חלשים", ובשני המקרים , הילדים לא באמת מקשיבים. ​אז למה כל