עוד פעם אחת ואנחנו הולכים הביתה!

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מוצאים את עצמכם מאיימים בלי כוונה לקיים  ("עוד פעם אחת ואנחנו הולכים הביתה!"), רק כדי שהילדים יקשיבו? או מהצד השני  רגעים שבהם אתם פשוט מוותרים על הכל מראש כי אין לכם כוח לעוד מאבק, ומרגישים שהגבולות פשוט נעלמו?  

​התנודה הזו בין  "נבוט" (הנוקשות, הצעקות והאיומים) לבין "סמרטוט" (הוויתור המוחלט והיעדר הגבולות) היא אחת החוויות הכי מתסכלות בהורות.

 היא משאירה אותנו בתחושה שאנחנו או "רעים" או "חלשים", ובשני המקרים , הילדים לא באמת מקשיבים.  

​אז למה כל כך קשה למצוא את האמצע?

כי האמצע דורש מאיתנו משהו שקשה מאוד לייצר בעומס של היום-יום: עקביות שקטה ואמפתיה.

​הנה כמה תובנות שיעזרו לכם לצאת מהמלכודת הזו ולמצוא את שביל הזהב:

✔️​אל תבטיחו מה שאתם לא יכולים לקיים: איומים כמו "אין טלוויזיה כל השבוע" מייצרים מאבקי כוח. כשאנחנו אומרים משהו ולא עומדים מאחוריו, הילדים מפסיקים להאמין לנו. כשהילד יודע שאמא ואבא מתכוונים למה שהם אומרים זה אולי מתסכל אותו לרגע, אבל זה מעניק לו ביטחון עצום לטווח הארוך.  

✔️​בחרו את המלחמות שלכם (באמת!): כשהכל אסור, זה פתח למאבק תמידי. במיוחד בתקופות עמוסות או במצבי לחץ, כדאי להכין רשימה של מה שחשוב ולבחור שלושה דברים שעליהם מתעקשים. את שאר הדברים אפשר לשחרר זמנית בשביל השפיות והאווירה הטובה בבית.  

✔️​ה"לא" לא סותר את הרגש: אפשר להציב גבול ברור ובו זמנית להיות אמפתיים לקושי של הילד. משפט כמו "אני יודעת שאתה נורא מאוכזב שאני לא מרשה עוד ממתק" נותן תוקף לרגש שלו. כשהילד מרגיש מובן, הרבה יותר קל לו לקבל את ה"לא".  

✔️​תגידו מה "כן" אפשר: במקום להיות רק ה"שוטר" שאומר מה אסור, תנו חלופה. "אי אפשר עכשיו מסך, אבל אפשר להוציא את הקוביות או לרדת לגינה". זה מעביר את הפוקוס ממה שנלקח מהם למה שזמין עבורם.  

​האמצע הוא לא להיות "קשוחים" ולא להיות "ותרנים". האמצע הוא להיות עוגן - ברור, עקבי, אוהב.

אהבתם את התוכן? הכלים והתובנות האלה נשלחים קודם כל בקבוצת הווטסאפ השקטה שלי.

מוזמנים להצטרף מכאן